איגור ביאלסקי
לפני רבע מאה, כשהיינו צעירים יותר ומצאנו את עצמו – איש איש בדרכו – בארצנו החדשה, בירושלים הנפלאה והנצחית שהייתה אז בעינינו צעירה וחדשה, החלומות המעורפלים שלנו על משהו טוב ומשותף התחילו לקרום עור וגידים. אחרי חמש שנים בלבד, תחילה עם סמיון גרינברג – שבשיריו התאהבתי באופן מוחלט ממבט ראשון – ואחר כך גם עם חברים אחרים, שותפים למערכת של כתב העת שעתיד לקום, נפגשנו כמעט מדי שבוע במרכז הקהילתי ברחוב יפו 36. הוא קיים עד היום ומשמש מפלט לחבורות של יוצאי מוסקבה ופטרבורג, אוקראינה וצרפת, בסרביה ואתיופיה…
חברי המערכת… תחילה רק אגיד שאיש מהם לא היה מורם מעם. כולם קראו את הטקסטים, דנו בהם, ערכו והגיהו אותם.
דינה רוּבינה, שאז כבר הייתה מוכרת דיָה בישראל, ברוסיה ובמוקדי הגירה רוסיים נוספים, חברתי הטובה עוד בחיינו הקודמים והנפלאים לא פחות בטשקנט.
סבטלנה שנברון, סופרת פרוזה מעולה ואחת מהמתרגמות מעברית הטובות ביותר בארץ, שהגיעה לכאן עוד באמצע שנות ה־70, בזמן ששאר חברי המערכת אפילו לא חשבו על עלייה.
רומן טימנצ'יק, חוקר תרבות וספרות בעל שם עולמי. הוא שנתן לכתב העת את שמו; כאשר עייפנו מדיונים בלתי פוסקים בשמות אפשריים, פשוט אמר: "בואו נקרא לו בינתיים 'כתב העת הירושלמי' ונעבור לנושא הבא".
אשתו, המשוררת והאמנית סוסַנה צֶ'רנובְרובה. היא שעיצבה את סמל האריה שהתנוסס על גיליונותיו של כתב העת ועל עשרות ספרי פרוזה ושירה בסדרת "ספריית כתב העת הירושלמי".
זינאידה פַלְבָנובה, משוררת לירית ורגישה, מו"לית ירושלמית, מוסקבאית לשעבר שכבר הספיקה לצבור ניסיון בהוצאת כתב עת בתל אביב, ניסיון שהיה נחוץ לכולנו כל כך.
לאוניד לווינזון, שהיה אז עוד "יוצר צעיר" שהצטרף אלינו לתפקיד המזכיר הראשי של מערכת "כתב העת הטוב בעולם" (השאיפות שלנו לא לקו בצניעות יתרה), ועם הזמן הפך לסופר פרוזה מפורסם, זכה בפרסים ספרותיים רבים, ונעשה שכֵני – איש תקוע החלומית שלי.
ואֵילו מגיהות הבאנו – יהיה הוגן יותר לקרוא להן עורכות, משום שכך זה היה במציאות – בינה סמֵחובה, בעברהּ עורכת של כתבי עת רבים בקייב, ומרגריטה שקלובסקיה – בעבר העורכת הראשית של הוצאת "ספריית העלייה"!
המערכת התרחבה והצטרפו אלינו שמעון מַרקיש הגאון (איני חושש מהמילה הזו, על אחת כמה וכמה כשיוסיף ברודסקי קרא לו כך זמן רב לפניי) וילנה איגְנָטוֹבה. במקרה שלה אימנע משמות תואר, ורק אצטט אנחה מפי משוררת מוסקבאית מפורסמת שצותתּי לה בשנה שעברה: "גם כן משוררת אני… ילנה איגנטובה, לעומת זאת – זו משוררת!" בהמשך חברו גם וֶלְוֶל טשרנין ואלכס טארן, זאב גייזל וסמיון קרייטמן… אני אוהב את כולם, כולם משוגעים, ואני מתפעל מכל אחד מהם – כאנשים וכאנשי ספרות.
וחברי המערכת שלא מן המניין – גריגורי כּאנוביץ' הדגול ואיגור גוברמן! מימיו הראשונים של כתב העת שניהם ראו בו בית, ותמיד אפשר היה לבקש מהם לקרוא כתב יד, להתייעץ ולבחור…
אי אפשר לדמיין את כתב העת בלי אלה שעסקו בכל מה שנכלל תחת הכותרת "ארגון והפקה". הם הורידו מכתפי המערכת את הדאגה ואת הטרחה הכרוכות בדיווחים הכספיים, במחשוב ובשאר הצרות ה"לא יצירתיות" של שגרת הוצאתו. בראש ובראשונה אחי מישה, מתמטיקאי וחובב שירת בארד; המהנדס גריגורי גורדין; אולגה אקסיוטינה שחיברה לנו מאות טבלאות משמימות; אינה ויניארסקי, חברה מסורה בתנועת ההתיישבות, שחיברה אותנו לבית הכי חם בירושלים – בית אורי צבי גרינברג; יפים קוטליאר, איש אודסה וטשקנט לשעבר, שערך בביתו בשיקגו השקות של כתב העת כבר מהגיליון הראשון שלו; אילנה פרבר, ילידת ירושלים, בעלת שורשים ורשאיים מתקופת האימפריה הרוסית, שעזבה לעולמות אחרים. היא אפשרה למערכת להתארח בדירתה שליד בית ראש הממשלה במשך כמה שנים.
בעניין התוצאות: לא הכול גרוע. רצינו להראות שיש דבר כזה ספרות ישראלית ברוסית, ולהציג אותה – במגוון צורותיה האסתטיות – לירושלים ולעולם. שמרנו על מרכזיוּתה של ירושלים בספרות הזאת ועל נטיותיה הציוניות, אך בו בזמן גם על הקשר שלה לספרות הרוסית.
כתב העת הירושלמי חידש לקוראים גם שמות רעננים ובהם איליה ברקוביץ', לנה ברסון, נטליה קים, איגור קוגן, חוה קורזקובה, ויקי רייכר, ויקה רויטמן, מיכאיל פלדמן ואלה שירונינה.
מדוע סלוצקי?
מה הקשר שלו, של המשורר הרוסי הגדול במאה העשרים, לספרותנו "הישראלית המודרנית"?
שורשיה של הספרות שלנו נטועים עמוק בספרות הרוסית, במסורת היהודית ובתרבות הישראלית המודרנית.
כאן אני רוצה להציג טענה חשובה לי: עניין לא פחות חשוב היום משאלה "האם אנחנו העם הנבחר?" הוא ההבנה שאנחנו עם שמתקבץ (וברוך השם, מחציתו בערך כבר התקבצה כאן, בארץ האבות). על כן המאמצים המושקעים בעיצוב התרבות של החברה החדשה והרצון שחברה זו תאמץ את המיטב מהתרבויות שהבאנו איתנו – "הרוסים", "המרוקאים", "האמריקאים", "הצרפתים", טבעיים הם לגמרי. אותי אישית מעניין כמובן יותר מכל גורלו של היסוד "הרוסי", כלומר הרוח היהודית־רוסית הייחודית, באופק התרבותי של מדינתנו. משורר רוסי אהוב עלי במיוחד הפתיע אותי לאחרונה באומרו ש"רוסית היא אחת משפות התרבות היהודית". איני יכול להסכים איתו לגמרי אך גם איני יכול להפריך את הטענה הזו לחלוטין.
אני מסכים עם כל מילה של ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי ב"על היהודים והספרות הרוסית", אבל אחרי 1917, השנה ששברה את תחום המושב, המצב השתנה והייצוג היהודי בספרות הרוסית התרחב. אציין שני עניינים עיקריים בנושא:
המהפכה הבולשביקית חיסלה את מרבית שכבת האינטליגנציה הרוסית ברוסיה. הקבוצה שהייתה ערוכה יותר מכל לתפוס את מקומם של קודמיה הייתה היהודים – גם משום שעמנו טיפח לאורך אלפי שנים בקיאות וכישרון של קרוא וכתוב, וגם משום שאוכלוסיית תחום המושב לשעבר קיבלה ללא עוררין את הרעיונות שהמהפכה חרטה על דגלה – שוויון זכויות ואינטרנציונליזם. במשך עשרות שנות השלטון הסובייטי בברית המועצות הרב־לאומית, התעוררה ביהודי רוסיה תחושת גאולה לכאורה – שייכות מלאה לספרות הרוסית ולהיסטוריה הרוסית, החדשה והעַתיקה.
מלבד זאת סגירת הגבולות בידי השלטון הסובייטי "פטרה" את הסופרים היהודים מן הצורך לבחור את מדינתם ולאחר מכן פטרה אותם גם מהאפשרות לכתוב בשפות "שלהם". עד כמה המהלך הבלתי הפיך בשלב זה היה פורה מבחינתה של הספרות הרוסית – זו שאלה תאורטית בלבד. אתייחס רק לפן אחד של השאלה הרחבה הזאת – לתפיסה העצמית של משורר אמיתי: הוא מוכרח לראות בעצמו קול המדינה שלו. להיות משוכנע, או לפחות לקוות, שבמדינה שלו יקראו את שירתו.
בעיניי משורר רוסי גדול, ולא נזכיר כעת את שאר המאפיינים ההכרחיים להגדרה הזאת, הוא אדם שמדבר בשמה של רוסיה. במובן הזה, סלוצקי, אף שביצירתו "המוטיב היהודי" נשמע חזק יותר מאשר אצל כל משורר אחר מן התקופה הסובייטית שכתב ברוסית, היה בכל זאת ללא ספק משורר רוסי דגול של בברית המועצות.
בעניין המשיק לכך
אבי הפסיק ללמד אותי יידיש כשעליתי לכיתה ג' – את "מוטל בן פייסי החזן" היה קל יותר לקרוא ברוסית. את התנ"ך הדו־לשוני מימי טרום המהפכה העז אבי, סגן אלוף בצבא הסובייטי, להוציא ממעמקי ארון הספרים רק חצי שנה לפני החתונה שלי (רק אז נפתרה תעלומת הילדות: מדוע הספרים בבית נעולים במפתח). תאי המוח, השטופים היטב ב"פראבדה" של הפיונרים[i] (וגם ב"פראבדה" למבוגרים, הולידו בראש החורז הצעיר שורות איומות על טנקיסטים ישראלים שתפסו מחסה, משום מה, בטנקים אנגליים (ואולי גרמניים? הרי שתי האפשרויות בוודאות מתייחסות לאויב) מפני הטנקים של הכוחות הערביים שוחרי השלום.
אחר כך פֵרְם של ימיי הסטודנטיאליים (אם התמזל מזלך לחיות בצעירותך בפרם – זו חגיגה שתישאר איתך בכל אשר תלך, כך שיבשתי את דברי המינגווי קשישא), לאחר מכן טשקנט, אולי העיר הכי קוסמופוליטית בברית המועצות. אבל דווקא שם נתקלתי באמרה מעין זו: "כמובן, הרוסים לא אוהבים את היהודים, אבל את האוזבקים הם אוהבים אפילו פחות; גם האוזבקים לא אוהבים את היהודים, אבל אפילו פחות הם אוהבים את הרוסים". חוש ההומור הספיק על מנת לא לקחת דברים כאלה ללב, בטח כשהחברים הרוסים, האוזבקים, הקורֵאנים, היוונים, הטורקים, הגרמנים והארמנים שלי לא סיפקו לי שום סיבה להתייחס לאמרות מסוג זה בצורה אחרת.
בקיצור, כל 35 שנות ילדותי, שכללו דאגה עד כאב בגרון בשל כיבוש פראג וחיבה גלויה לטטרים משוללי המולדת ולאסטונים הנלחמים על עצמאותם – היו "אינטרנציונליות". אני כותב במירכאות משום שמהפעילים הצִיּוֹנִים שנתקלתי בהם לאורך חיי התנערתי באופן בלתי מודע. וכשהתחילו להדפיס את כתביי, הרגשתי ללא עוררין שאני סופר רוסי – אלא מה?
ותודה לפיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי ולאיגור רוסטיסלבוביץ' שפרביץ' שהראו לי את התמונה המלאה.
תודות
בראש ובראשונה למשפחה ולחברים שמצאו את הכסף לתמוך בנו ממשכורותיהם הצנועות, מהפנסיות הזעומות ולפעמים אפילו מתשלומי הקצבאות שלהם.
תודה לתורמים האמידים שביקשו להישאר בעילום שם.
תודה גם למי שלא היה יכול ולמי שלא רצה.
זה עזר להתקדם בחיים ולהיפטר מאשליות. בהתחלה היה נדמה שברגע שנצליח להוכיח שכתב העת משובח – ייווצר תור ארוך של קרנות ושל תורמים שיציעו לנו עזרה כלכלית. זה לא קרה.
הסופרים (וגם העורכים) צריכים להכיר את העולם על כל גווניו. אביא כאן לדוגמה שיחה שניהלתי עם אוליגרך יהודי־רוסי: "תגיד, מה התועלת בכתב העת שלך?" – "אנחנו הרי מדברים על ספרות, על תרבות", ניסיתי להעלות את רמת השיח, "בלי תרבות – אין עַם". – "עזוב… עם, תרבות. הנה, לא מזמן תרמתי מיליון דולר למצבה לזכר השואה. מענבר! היחידה בעולם! אז ביום אחד רִאיינו אותי שלוש פעמים בטלוויזיה!"
ולכן, תודה על השיעור.
לא פחות חשוב מכל אלו, ואולי אפילו החשוב ביותר: תודה לקוראים שלנו.
בלעדיהם לא היה שום טעם בכתב העת הירושלמי.
איגור ביאלסקי
[i] תנועת נוער בבריה"מ.